שירי המאירי נזכרת בקו הסיום של רוט 2013



הנה הוא הגיע.

הרגע ההוא ממש.

שנה שלמה הוא היה מונח לו שם מעל. כיושב על ענן. יושב ומדאיג.

את ימיי. את לילותיי. מגדיש את דאגותיי. מעיב על שימחותיי.

איך??

איך בחורה שלא מסימת 100 מטר בשחיה רציפה תשחה 3.8 ק"מ במים פתוחים?

איך ארכב 180 ק"מ על אופני המתחילים שלי?

ושאלת השאלות - היה ואצליח לשרוד את שני האחרונים, אז איך לעזאזל עושים מרתון בכוחות מחוסלים???

אז איך זה הגיע ככ מהר?

זה היה ככ מרגיע,  

ככ רחוק. 

ככ הרבה חודשים שניתן היה להתמודד עם הדבר האימתני הזה. להרגע. לקוות. שעד שזה יגיע אהיה מוכנה. אדע את התשובות. לכל השאלות.

החודשים עפו להם נעלמו. וכך גם השבועות.

שנה שלמה של התארגנות ואינסוף חוויות.

לקום -להתארגן -לאכול -לשתות -להתאמן - לעבוד -לגדל ילדים -לאהוב והכל תחת עננה שלא מרפה ומצפן שמראה רק כיוון אחד - איש ברזל באמצע יולי ברוט.

ואני, ניסיתי להיות צייתנית, להוריד הראש ולעשות.

מה שכתוב בתוכנית.

זה היה הדבר היחידי ששמתי בו מיבטחי.

דבר המאמן.

והתחזקתי-התחזקתי.והתפרקתי, הו כמה התפרקתי. ובכיתי. וצחקתי. ודאגתי. וקיללתי. ואהבתי. והתמודדתי. וכתבתי.

והנה הגיע הרגע. אני על המטוס. הראש מלא דאגות. אני מוכנה? מה יהיה עם האופניים? ארזתי הכל? שכחתי הכל? מה חסר לי? אפשר עוד לבטל?

רוצה כבר להיות שם.

רוצה כבר לצאת מהמים.

רוצה כבר לרדת מהאופניים.

רוצה כבר להניף ידיים.

ורוצה שלא יגמר לעולם...

יום התחרות

04:00 השעון צילצל.

תכלס הוא צלצל שעה קודם כי שעון הגיבוי שלי היה עוד מכוון על שעון ישראל ואז כבר לא נרדמתי.

אבל ציינתי בליבי לחיוב את העובדה שנרדמתי לילה לפני האיש ברזל הראשון שלי ולא התלוננתי מדי.

ארוחת בוקר מתוחה של עשרות אנשים מתוחים.

פחמימות על גבי פחמימות (מי שמע על פליאו מי?) לתוך גוף שכל כך מתוח שגם כך מתקשה לעכל.

עוד פעם שירותים.

לוקחות שני תיקים ולדרך יצאנו.

חושך מסביב. באוטובוס מנסה לעכל את גודל המעמד.

חלפה עברה שנה. 12 חודשים. 52 שבועות. 365 יום מיום ההרשמה.

כמה רחוק זה היה אי אז בהתחלה.

וזהו. הכל נגמר. כל האימונים האימתניים כל הפחד והחששות הכל התנקז ליום הזה המטורף המופלא המפחיד והלא ברור עדין.

והנה זה עומד להתחיל.

היום הזה.

מגיעים לשטח ההחלפה. מסדרים את האופניים בפעם האחרונה. פעם הבאה שנפגש זה יהיה כבר בתחרות.

האוירה מתוחה ומרגשת. נעימות מרגשות מסרטים שאהובים עלי במיוחד מעלות לי את הדופק עוד טרם הזינוק.

ופתאום בתוך כל ההתרגשות שומעים את התיקווה. שמו קטעים מכל ההימנונים של כל המדינות המשתתפות.

דמעות של התרגשות ולחץ זולגות לי חופשי.

בובי ואני יחד כל הזמן. לא מאמינות שהוא הגיע. הרגע.

"זה רק אימון ארוך מאוד" היא ממלמלת. כדי להרגיע. אותה. אותי.

ואני לא בטוחה אם אני יותר מלחץ ממה שעומד לקרות או בהתרגשות מגודל המעמד.

תחרות איש ברזל עומדת להתחיל. ואני בתוכה. 

אני שירי הקטנה בין האנשים החזקים והמדהימים האילו מסביב, שקרעו את התחת קרוב לשנה כדי להתאמן לדבר המופרע ומופלא הזה.

אני חלק מההמון הזה. האמנם? היתכן?

זמן הזינוק מגיע ורועדות מקור ומפחד אנחנו מתקדמות למשפך ממנו נזנק. פוגשות את מרגרט הדומעת מהתרגשות (הצלע הנשית השלישית בחבורה שלנו מהארץ) ויד ביד אנחנו פוסעות ומתקדמות.

באמת רגע מרגש.

המון הנשים ובתוכו אנחנו מושך אותנו לתוך המים, מתחילות לשחות לנקודת ההתחלה, ותוך כמה שניות עוד לפני שהגענו אליה, הצופר מבשר שהתחרות התחילה.

Challenge Roth 2013 here we go

התעלה חביבה והטיבה עימי עוד באימון ניסיון שעשינו יומיים קודם, אני מנסה להצמד לדפנות ששומרות עלי לא לשחות בזיג זג מדי. אני רגועה וחותרת בקצב שלי הידוע.

מסתובבת בגשר והדרך חזרה קצת פחות נעימה א. כי הגברים זינקו ואני בחשש תמידי לרמיסה ב. כי אני מנסה להצמד לדפנות אך לעיתים מוצאת את עצמי נוגעת בקרקעית מרוב שנצמדתי מדי ג. כי הכובע שלי מאיים ליפול כל הזמן ואני נעצרת לסדר אותו לפחות כל חמש דקות. והיו הרבה כאלה.

סהכ הרגשתי טוב. לא נרמסתי מדי. לא התעייפתי מדי. אך כשעוברים את נקודת ההתחלה וממשיכים עוד קצת הלאה (עוד 800 מטר או יותר) כבר קצת נמאס לי. קצת התעייפתי. קצת נמאס לי לשחות בצד ואני עוברת לאמצע וחוטפת פה ושם מכות. והסיבוב הבא לא מתקרב. וכך גם נקודת הסיום.

בסוף כמובן זה קרה. 1:36 מראה השעון שלי. 6 דקות יותר ממה שקיויתי בסתר לבבי אבל אני בהחלט מרוצה שכן זה רחוק מספיק משעתיים ומי בכלל חלם לפני שנה שאוכל לגמוע את המרחק הבלתי נתפס הזה?

הולכת לשטח ההחלפה. שהאחרים ירוצו. אני עבדתי עכשיו מאוד קשה. בחורה נחמדה עוזרת לי להתארגן ואני מקללת את עצמי ששוב לא לבשתי מראש את גרבי הלחץ והחולצה (never again!!!). שוכחת לאכול את הסנדביץ שוקולד המדהים שהכנתי לי ואצה לי לדרך.

שטח ההחלפה כמובן כמעט ריק. אבל אני משתדלת לא להעלב מכך. מדברת אל האופניים שלי.

מזכירה להן כמה אני אוהבת אותן.

אומרת להן - יאללה, אתן באות לעשות את זה? אתן תהיו טובות אלי ואני אהיה טובה אליכן אחכ.

ונרגשת במיוחד יוצאת לדרך.

שומרת על קצב רגוע במיוחד.

יש לי שעון אחד שמענין אותי. שעון הדופק.

ידעתי שזה מה שאני אמורה לשמור עליו כל הרכיבה ואחכ כמובן גם בריצה. אך חששתי שרוח אחרת תשתלט עלי בתחרות. רוח הקרב.

בינתיים בהתחלה היא לא הגיעה ואני נהנתי מהדרך שנפרשה לפניי.

בשניה הראשונה שיצאנו מהכפר הראשון ונפרשה לפני הדרך במלוא הדרה, התחלתי לבכות. הנוף המדהים. המזג אויר המושלם. אני, שסיימתי את השחייה המפחידה, רוכבת על אופניי המדהימות בגרמניה היפיפיה, ערמות חציר עגולות וכנסיה באופק פשוט היוו את הטריגר המושלם לדמעות שלי לזלוג.

הרגשתי כה ברת מזל על שכל הדברים הנכונים התקבצו והגיעו לעולמי. כל האנשים שגרמו לרגע הזה להתרחש ולהתממש.

והתחלתי לשיר...

Good morning starshine

הדרך נמשכה ונמשכה. הנוף היה מופלא. ודאגתי להנות ממנו (דווקא לכל המלעיזים שתמיד טוענים שאני לעולם לא מסתכלת על הנוף ונהנית מהדרך) היו ירידות שפשוט לא הפסקתי לשיר בקולי קולות והיו עליות שהיו מצחיקות יחסית לאילו שהכרתי.

והיתה העליה הנודעת והמפורסמת של ה solar berg שפשוט לא יכולתי לעצור את החיוך כשאלפי אנשים בצידי הדרך מעודדים אותי וקוראים בשמי (השם היה כתוב לי מאחור) בעודי מטפסת עליה לא קלה מדי. ואותה תמונה של אנשים שנפוצים לכל עבר ברגע שעוברים דרכם, שכה הלחיצה אותי שנה קודם כשראיתי את התמונות, הפכה להיות חוויה מטורפת של אנרגיות חיוביות מופלאות שרק דחפה אותי קדימה בהיי עוד ועוד.

השיטה היתה כדלקמן:

כל רבע שעה היה ציפצוף. ואני הושטתי את היד ואכלתי משהו קטן. תמר. רבע בר. עוגת בננות שאני מכינה לי. כל תחנת הזנה החלפתי בקבוק איזוטון. כל הזמן לשתות ולאכול. ועין על השעון דופק בלבד. לא היה לי מושג במשך כל זמן הרכיבה באיזו מהירות אני רוכבת. הצלחתי להתנתק מזה לחלוטין. וכמה מאושרת וגאה הייתי בכך.

הנה אני רוכבת את רכיבת האיש ברזל שלי. ואני מרגישה כל כך טוב. מה עוד חשוב מעבר לזה?

א. שלא יהיה לי פנצ'ר

ב. שיהיה לי כוח למרתון

ההקפה הראשונה נגמרה. חששתי שקצת מהר מדי. ההקפה השניה שכבר היתה פחות בהיי עברה גם היא.

המעודדים מכל עבר, להם השבתי בחיוך הכי יפה שלי, היו מקסימים.

תחנות ההזנה, עם המתנדבים האינסופיים, היו שירותיות להפליא.

המזג אויר היה באמת מושלם, אופניי גם הן, ואני לא יכולתי לבקש רכיבה טובה יותר..

חלפתי בפעם השניה על פני נקודת ההתחלה וידעתי שהסוף (T2) כל כך קרוב. ממש מעבר לפינה.

כמה פעמים עברנו ליד T2 (שטח ההחלפה מהרכיבה לריצה) בימים האחרונים, וכמה רציתי להיות כבר שם.

להיות אחרי האופניים. 

ברגע שהמרתון מתחיל. 

כי הירשי המאמן אמר לי יום קודם - ברגע שאת יורדת מהאופניים, את יכולה לדעת כבר שתסיימי את התחרות. כי אין יותר כשלים טכנים  לחשוש מהם. מאותו רגע זה אני והרגליים שלי.

וזה רק לרוץ - שזה מה שאני הכי אוהבת. רק מרתון. (כמובן שלי היו זיכרונות אחרים מ"הריצה שאני הכי אוהבת" משם באילת, שכל הימים לפני חזרו לטרוד אותי אבל המחשבה שאני חכמה פי עשרות מונים ממה שהייתי אז באותה תחרות, ניסתה להרגיע אותי)

והנה אני יורדת מהאופניים..

אופניי נלקחות ממני. מתנדב צועק את המספר שלי ושם מעבר לגדר כבר מחכה מתנדבת עם התיק שלי.

אני אצה לאוהל ההחלפה, מאמצת מתנדבת חמודה אחרת שעוזרת לי בהחלפה הלא פשוטה הזאת.

מוותרת על רוב הדברים שהכנתי לי. (שוב לא אכלתי את הסנדביץ שוקולד) דוחפת לי שקית שטוחים בגב (המלצה שקיבלתי), את נגן המוזיקה שלי (ותודה לאל שבתחרות הזאת זה מותר) ויוצאת לדרך.

מצחיק אבל המשפט שמתנגן לי בריצה האיטית לעבר שער היציאה לריצה הוא:

I'm going to be an IronMan

(מתוך סרטון הלעג לאנשים שכמותי שכל כך אהבנו לצחוק עליו וממנו... )

מנסה להדליק את הנגן. כל השירים האהובים עלי ביותר נבחרו בקפידה ומאוכסנים שם, מחכים להישלף ברגעים המושלמים.

משהו לא עובד ואני כולי בלחץ. 

נעצרת. 

לא אצה לי הדרך. 

יש עוד מללללללא זמן וכעת זה הדבר הכי חשוב. 

מאתרת את הבעיה. 

לוחצת על ה PLAY והמוזיקה שלי מתחילה לזרום.

Let the fun begin אני אומרת לי בראש (ברגעים המשמעותיים בחיי אני תמיד עוברת לאנגלית) 

ומתחילה לרוץ. לאט לאט.

על ההתחלה פוגשת את כל אנשי ה PRO כבר חוזרים חזרה. משמע עשו כבר 40 ק"מ (ואני ב 2 ק"מ) הם נראים סובלים ואני מרחמת עליהם המון ומודה לאל שאיני PRO.

רצים על גדות הנחל. מלא מעודדים מהצדדים. אנשים שעושים קמפינג ועל הדרך מחכים ליקירהם הרצים. פוגשת את שטינברג. נותנת חיבוק לעמוד הגבוה הזה שמתענין מאוד בשלומי. אחר כך התחרטתי שלא התענינתי במצבו (היה לי ברור שהוא סבבה. הוא הרי שטינברג) כי אז אולי הייתי משכנעת אותו לחכות לי (הוא סיים את התחרות לא הרבה אחרי כי חש ברע)

פוגשת עוד רבים וטובים מהקבוצה. כל כך שמחה לזהות כל אחד (למרות עיוורוני) והאושר הגדול ביותר מתרחש כאשר בכניסה לכפר הראשון אני פוגשת את ושלר אהובתי בדיוק יוצאת ממנו.

פגישה ראשונה שלנו בתחרות והיא כולה מאושרת שרה לי בקולי קולות. עוצרות לחיבוקים ונשיקות וממשיכות. המוסיקה מושכת אותי ומרימה. אני עוצרת כמו שהבטחתי לעצמי כל תחנה. משחקת משחק של גיוונים. כל פעם לוקחת לי מזון אחר. איזוטון. מים וקולה. ג'ל ומים. ג'ל וקולה. די מהר מרגישה שלא כל כך בא לי עוד ג'לים אבל הפירות באים לי ממש טוב. אז עברתי לאבטיחים. עמוסי גרעינים. ולא שוכחת להעמיס על כתפיי ספוגים עמוסי מים להקל את החום שהיה רב מסתבר. 

חצי מרתון מאחוריי. התחושה עדין נפלאה. מתחיל לי כאב בקרסול (שלא הכרתי מימיי) ואני שמחה שלפחות את כדור האדויל שהבאתי איתי אני מוצאת (כי את שתי שקיות כדורי המלח שהכנתי מבעוד מועד, לרכיבה וריצה, לא מצאתי עדין). רואה המוני אנשים הולכים. מדי פעם רואה מפונים (על ידי סירה בנהר). אבל זה לא קשור אלי. אני אפילו לא קרובה לזה. 

המעודדים קוראים בשמי. הפעם השם מופיע בחזית שלי אז אפשר לעודד עוד ממרחק. כמות כל כך גדולה של אנשים שזה מטורף. מדהים כמה זה מושך וסוחף.

הדופק שלי מראה מספרים מעודדים לגמרי. ואחת להרבה מאוד זמן אני מסתכלת על הקצב שלי ורואה שגם הוא לא רע בכלל.  אני עוד חוששת להכנס לאופטימיות ושומרת על כל החוקים (עוצרת כל תחנה, שותה, אולי אוכלת ולוקחת ספוגים חדשים).

המספרים מעידים על התקדמות. 

הנה הפכתי תקליט. 

הנה נשארו רק 10k,

הנה שוב פגישה עם ושלר ועוד אחת ואנו מקפידות לעצור למלמל מילים של אושר ותדהמה ולהמשיך הלאה. 

גם היא היתה מלאה באנרגיות שהציפו אותה וגרמו לה לעוף את המרתון הזה כמו שבאף אימון בשנה האחרונה לא ראיתי אותה. 

הפגישה האחרונה היתה כשאני הייתי בק"מ ה 39 והיא ב 41.

"בובי עשינו את זה" אמרתי לה .

והיא במקביל אמרה :" בובי, זה שלנו!!" 

והנה אנחנו ברוט. העיירה. 

סיבוב ניצחון באיזו כיכר עמוסה שולחנות ואנשים לוגמים בירה ומעודדים אותנו מעיפה אותי אל על. אני מעודדת אותם מעודדים אותי ואוירה של קרנבל וחשמל.

אני רצה ליד איזה עמוד דובר גרמנית שמתעקש לקשקש איתי. אולי כי רצנו באותו קצב בדיוק. אני מחייכת בחביבות אבל משאירה לו די מהר אבק. 

המספרים על השעון מראים שיש לי עוד ק"מ אבל הנה פתאום הוא אני רואה אותו, ונכנסת אל תוכו.

אצטדיון הסיום.

כמה חלמתי על הרגע הזה. כמה לא הצלחתי לדמיין אותו בשום חלום שלי. 

לא איך אראה. איך ארגיש. מה אחשוב. על מי אחשוב. 

עד עכשיו אין לי מושג מה היו התשובות לכל השאלות האלה. 

אני רק זוכרת את החיוך המטורף שנפרס על פניי ואת שער הסיום שהפתיע אותי כי הייתי בטוחה שצריך עוד להסתובב סיבוב אחד ואז להגיע אליו.

משום מה, היות ואני מכירה רק את קו הסיום של תחרות ה IRONMAN  באוסטריה חיכיתי לאיזו מדרגה שעליה עולים ושם מניפים את הידיים. היא לא היתה שם. ולקחה לי שניה להבין שזהו.

זה נגמר. אז עצרתי.

ממש קצת דמעות של התרגשות (הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר), מישהו שם לי את מדליית הסיום, פליקס (מנכ"ל צאלנג רוט, שנפגש איתנו יומיים קודם) בא וחיבק ולחש לי: "Welcome to the family"  ואשה קסומה אחרת הושיטה לי ורד. 

התקדמתי קצת אל עבר היציאה ואז ראיתי אותה את בובי שלי. היא רצה אלי והתחבקנו ותודה לאל שהירשי, היקר מפז, היה שם כדי להנציח את הרגע המופלא הזה.

שתי נשים זרות, שחברו יחד להגשים חלום.

והן הגשימו אותו ועוד הרבה יותר על הצד הטוב ביותר.

ואז הכל התחיל לכאוב. אבל כאב מתוק. של עשייה. מהולה באושר. אין סופי. והיי.

לא היה לי שמץ של מושג מה התוצאה שלי.

התחלתי לבדוק בשעון ולעכל עד כמה עשיתי טוב יחסית לציפיותיי (כי באמת רוב הזמן לא ידעתי מה הזמן הכללי שלי ולא היתה לי מספיק אינרגיה בתאיי האפורים כדי לחשב את זה תוך כדי התחרות).  

12:38 אז תם ונשלם.תמה ונשלמה.

תחרות איש הברזל הראשונה שלי.

היתה חוויה מטורפת. שלא האמנתי שיכולה להיות כזאת. 

זוכרת איך התחלתי לכתוב את הבלוג הזה ולא האמנתי שיגיע הרגע בו אשב ואסכם. 

זה היה לא הגיוני בעליל בעיני אבל החלטתי להתגייס למשימה רק בשל החוויה האנטרופולוגית שבה. 

ואיזו חוויה זו היתה.

אז אני אשת ברזל. וכל השנה הזאת קיבלה ציביון של מסע.

המסע שלי לברזל. 

ולמרות שהדרך היתה לא קלה. המסע כולו הוגדר כמופלא. 

וסוף מתוק כזה לא יכולתי אפילו לחלום עליו.

הזכות לעשות את המסע כחלק מחבורת אנשים משובחת ומפוארת כל כך, שהפכה למשפחה, היתה זכות שמעטים זוכים לה.

האושר לעשות את המסע עם חברה כל כך טובה, שנרקם ביננו קשר אותו לא זכיתי להכיר או לחוות בכל שנותיי עלי האדמה, הוא גדול ומופלא. 

הדרך שמאחוריי מתפתלת אך גמורה.

והדרך לפניי עוד ארוכה ולא נודעת..

אך היום, אחרי החווייה הזאת יש תחושה מוזרה של - לא נודע עם קורטוב של השמיים הם הגבול...

ואפשר קצת להרגע..

אז תודה להירשי שיזם,הפיק ותיפעל.

לשטינברג שהצחיק ושיכנע.

לתום המלך שאימן וחבל על הזמן איך.

לבובי שהיתה שם תמיד איתי.

ולכל האחרים. הקרובים והרחוקים על כל העזרה. התמיכה. העידוד. ההבנה. והחווייה.